סיפורי רחוב: הילדים של הלילה
הדרכת הורים, לילדים
"מי שלא גמע אף לא טיפת אלכוהול, במהלך שנה האחרונה, שישב עכשיו",
כך אני מבקש מקבוצת תלמידי כיתה י', בבית ספר בצפון הארץ, העומדים סביבי במעגל, במהלך סדנה למניעת שימוש באלכוהול ושאר סמים… כולם נשארים לעמוד,
מופתעים? אני לא…
"מי שלא שתה כלל אלכוהול בחצי השנה האחרונה, שישב", אני מבקש. כולם סביבי עדיין עומדים.
"3 חודשים" אני אומר, צדיק אחד בסדום מתיישב.
"חודשיים". נערה נוספת מתיישבת.
"חודש". נותרים לעמוד.
אני מסיים את המשחק, בזמן שמעל ל- 80% מילדי הקבוצה, מודים כי שתו אלכוהול בשבוע האחרון.
זאת עוד בנוכחות מורה.
במסגרת עבודתי אני בא במגע פנים אל פנים עם עשרות בני נוער. רובם נמצאים איפשהו על רצף הסיכון, עמוסים וגדושים בחוויות אין סוף. לעיתים קרובות אני פוגש בהם בשעת משבר, לעיתים "ביום שאחרי".
הנוער אותו אני פוגש בבתי הספר השונים ברחבי הארץ, במרכזי הנוער, בפנימיות, בשכונה, ברחוב – בין אם הם "נוער בסיכון" או סתם "נוער של ימינו" – לכולם משותפת איזו אדישות, את כולם מקיפה איזו חומה בלתי נראית. כשאני שואל אותם על שתיית אלכוהול, הם שואלים בפליאה: "אבל מה כבר יש לעשות"? אני מציע אלטרנטיבות: ללכת ביחד לראות סרט, להירשם כקבוצה לחדר הכושר, לרכב על אופניים, רולר בליידס, דייג… – דברים שמצאתי בהם עניין כשאני הייתי נער. הכל נדחה על הסף. נדמה ששום דבר לא מעניין אותם.
מה קורה כאן? אני שואל את עצמי. האם זו אותה האשליה העתיקה שנישאת כלפיד מדור לדור, ואומרת שהדור הולך ופוחת? או שמשהו מהותי השתנה?
אני פוגש נער עימו אני נפגש ברצף, במסגרת עבודתי. הוא התעורר בשעה 16:00, אחרי לילה רווי אלכוהול. אני שואל למה התעורר כל כך מאוחר והוא עונה: "הייתה ישיבה אתמול". "ואיך היה"? אני שואל, "וואללה פצצות" הוא אומר, "באו שוטרים, היה אקשן. אחר כך %*% שתה קצת יותר מדי והיו צחוקים". אני: "מה זה צחוקים?" הוא: "אל תשאל, הוא הקיא על עצמו ואחר כך גם רב מכות עם איזה אחד". ניכר שהסיפור מלהיב אותו כשם שאותי הוא מדאיג. הוא אומר, "יאללה שלומי, אל תהיה אשכנזי, מה אתה דואג כל כך?"
הוריו של הנער, איתם אני גם נפגש מדי פעם, משתפים אותי: "אנחנו ממש אובדי עצות. שמישהו יעזור לנו, אתה יכול לעזור? הוא עוד לא בן 13! מה יהיה שיהיה בן 16? 17? הוא יקשיב לנו בכלל? אני אומרת לך, המצב הזה של האלכוהול פשוט מכת מדינה".
במהלך סדנה לכיתות י"א באחד מבתי הספר באזור השרון, ניגש אליי אחד התלמידים בהפסקה ואומר: "תשמע לי שלומי, הכול פה חארטה. כל השתיקה הזאת שיש בכיתה, זה שלא מדברים זה כי המחנך איתנו. תבקש להיות איתנו לבד ותראה מה ייצא כאן". אני כמובן מתייעץ עם יועצת ביה"ס ומחליטים יחד שאם הוצאת המחנך תאפשר שיח אמיתי ופתוח על המתרחש, נכון לעשות כן. ואכן בשבוע לאחר מכן אני מגיע לאותה קבוצה, הפעם המחנך אינו נוכח בכיתה ואני שומע ולא מאמין:
תלמיד: "אתה מבין שלומי, אתה בא, מדבר איתנו על אלכוהול, למה לא כדאי לשתות, איך לשתות בגבול וכאלה, אנחנו כבר מזמן מאחורי זה" (צחוקים מסביב). אני: "תסביר". תלמיד: "ואללה מה אני אגיד לך, אם לא מעשנים משהו יום שישי לפני מסיבה/יציאה, זה לא יום שישי". אני: "שאתה אומר מעשנים אתה מתכוון לעצמך, לחבר, למי?" הוא: "ואללה חצי מהכיתה מעשנים מדי פעם איזה פייסל קטן, ומי שיגיד לך כאן שלא, הוא מחרטט אותך. באימא שלי". אני מתסכל על הקבוצה, רבים מהם מהנהנים, חלקם משפילים מבט ואני מנסה לשלוט בבהלה שאוחזת בי ולנתח את הסיטואציה שנוצרה.
אלו לא דוגמאות קיצוניות אלא יומיומיות. על אף שאני "חי את השטח" כבר שנים והייתי אמור להיות מחוסן מהפתעות, אני מוצא עצמי נדהם כל פעם מחדש, ממידת הניכור שחשים בני נוער כלפי עולם המבוגרים וכלפי הממסד בכלל וממידת ההרס העצמי שהם מוכנים לבלוע, או לעשן, או להזריק.
אהוד בנאי כותב בשירו "ילדי הלילה":
"הם מוכרים את עצמם בזול, בעבור תשומת לב,
ובתוכם פצע גדול פתוח וכואב.
על סף התהום עוד אפשר לעצור.
ילדי הלילה מבקשים אור".
אני תוהה אם באמת בני נוער מוכרים את עצמם בזול, או שמא אנו המבוגרים מכרנו אותם בזול. אני סבור שגם ילדים שאינם "במצבי קצה" נמצאים יום יום על סף של תהום: תהום ערכי. אולי סמכנו מעט יותר מדי על מהפכת המידע: כשילדים גולשים באינטרנט הם אינם מחפשים ערכים. אבל אני חושב שזה יותר מזה. אנו חיים בעולם מבלבל מאד מבחינה ערכית, והבלבול של בני הנוער נתפס בעיניי כלא יותר מהשתקפות של אותו הבלבול. הם נדחפים למצבי קיצון תודעתיים משום שאין שום מרחב אמצע. כשאין לך בית, הטיול הופך לחזות הכל. ואם הטיול לוקח אותך למעלה או למטה – מה זה בעצם משנה, אם אתה לא חוזר בסוף הטיול לאותו "בית", למרחב מוגדר באופן ברור של טוב ורע, של מותר ואסור. כשהורים מדברים איתי על "מכת מדינה", הם בעצם מסירים אחריות למה שמתרחש בביתם. אני מרגיש שהם, כמו רבים אחרים, ובמידה מסוימת כולנו – הולכים ומאבדים את הבית. זוהי מצוקת הדיור האמיתית.
עם סיום כתיבת הכתבה נתקלתי בפייסבוק ב"פוסט", שכתבה ליהי לוין, חובשת בצה"ל, בת 20:
"אז אני עומדת היום בתוך אוטובוס תל-אביבי ופשוט מתביישת. איזה דור מגעיל נהיינו, שאישה בהריון עומדת ליד איזה בחור פלצן שיושב עסוק בעצמו ולא יקום בשבילה. שאדם זקן עומד ליד חבורה של ג'ובניקים @#@& ואף לא אחד לא יקום, כי הם נורא עייפים מלשבת ולגרבץ כל היום. וכשקמתי בתחילת הנסיעה לאיזו אישה מבוגרת היא לחצה את ידי כמעט עם דמעות בעיניים ואמרה שלרוב זה לא קורה ושרואים שקיבלתי חינוך בבית ולא הבנתי על מה היא מדברת, כל כך מובן מאליו…
נשמות, לא משנה כמה תצומו ותבקשו סליחה פעם בשנה בלי משמעות – קודם כל תהיו בני אדם ותוציאו את הראש מה@#@* !!".
______________________
Warning: Invalid argument supplied for foreach() in /home/madcafe1/domains/madcafe.co.il/public_html/wp-content/themes/madcafe/single.php on line 259
"מי שלא גמע אף לא טיפת אלכוהול, במהלך שנה האחרונה, שישב
אחרי 27 ימים בצו 8, אמהות ואבות יקרים,